כתשובה כללית על שאלתך אומר שיהודה חרבה כחלק מההתעצמות של האימפריה הבבלית העולה: ב612 לפני הספירה הכניעה בבל את אשור והפכה לשליטת העולם, ובמסגרת המסעות הקבועים למזרח התיכון כבשה את יהודה. במהלך מאבקי הכוחות בין בבל ומצרים נתפסה א"י ועברה מיד ליד, וכל אימפרטור המליך פה מלך כרצונו, ומלכי יהודה התחלפו בתדירות עצומה. הנביא ירמיהו נקט עמדה שיש לשמור אמונים לבבלים, וסבר שאם ירכינו ראש לזמן מה – ייצאו מהמצוקה (גם אם יישארו משועבדים). המלך ומפלגת השלטון ומצדדיה רצו לכרות ברית עם מצרים כנגד אשור, והמשגה הזה עלה לנו ביוקר (מצדדי הברית עם מצרים נקראו בפי ירמיהו נביאי שקר, כי הוליכו את העם שולל, לדעתו). בימי יאשיהו – הוא יצא כנגד המצרים ופרעה נכה הרג אותו (בשנת 609), (במגידו, בדרכו לקרב נגד האשורים בכרכמיש שנמצאת בדרום תורכיה), יהויקים סולק משלטונו, יהויכין הוגלה אחר 3 חודשי  שלטון, יהואחז ג"כ לא האריך בשלטון, צדקיהו האריך בשלטונו 11 שנים – עד לחורבן. בקיצור, חוסר יציבות מוחלט ומעבר מיד ליד. וגם אחרי החורבן, כשהבבלים מינו נציב (גדליהו בן אחיקם), הוא חוסל על ידי הפרו-מצריים. ושרידי הקהילה, כולל ירמיהו, נאלצו לברוח למצרים מפחד הבבלים ונקמתם. כל המהלכים הללו מתוארים בספרים מלכים, דה"י וירמיהו.

מבחינה דתית הגישות שונות: לפי ספר מלכים החטאים המצטברים, ובעיקר של מנשה, גרמו לחורבן. לפי ספר דה"י חטאיו של כל מלך בנפרד היו עילת החורבן (כולל חטאיו וטעויותיו של יאשיהו, שהיה צדיק מכולם, ועשה רפורמה דתית מדהימה בשנת 622 לפנה"ס). ירמיהו מתייחס למישגים פוליטיים של יריביו כאל חטאים דתיים.

מקווה שהעניין יותר ברור כעת.

להתראות

אחיתופל.